התערבות הומניטרית היא אתגר ישיר לרעיון הריבונות?
מבחינת המשפט הבינלאומי, ההתערבות היא ההתערבות האלימה של מדינה ריבונית אחת בענייניה הפנימיים והחיצוניים של מדינה אחרת - צבאית, פוליטית או כלכלית.
השאלה היא נושא הנורמטיבידיון אמפירי, מרגע שפיתח המשפט הבינלאומי, ואין הגדרה משפטית תקינה עבורו. עם זאת, מוסבר כך: בנסיבות מסוימות, כוחות חיצוניים מחויבים להתערב בענייניה של מדינה אחרת כדי להגן על אנשים בה תוך הפרות נרחבות של זכויות האזרח שלהם, גם אם יש סכסוך בין מדינות.
אמנם, באופן עקרוני, התערבות היא מעשה פסול, כמה התערבויות במקרים כאלה נחשבים לגיטימיים.
דוגמה לסוג זה של חשיבה היתה הוויכוח,שנערך ב -1996 על הצעתה של קנדה להתערב בענייני זאיר (כיום קונגו) כדי להגן על מיליוני פליטי ההוטו ששרדו את רצח העם ברואנדה. הם היו בסכנת השמדה על ידי טוטסיס, נתמך על ידי ממשלת רואנדה, ובגלל מלחמת האזרחים Zairian. הקנדים טענו כי זכויותיהם של האזרחים נפגעו, והדבר גובר על כל שיקול אחר. המתנגדים אמרו כי הצרכים ההומניטריים בלבד אינם יכולים להצדיק התערבות מבחוץ. כמו כן, נטען כי התערבות ארוכת טווח כשלעצמה כרוכה בחוסר וודאות.
מה צריך לעשות עם משבר כזה כמו רצח העם ברואנדה, כאשר הקהילה הבינלאומית מנסה לעצור את ההרג?
בהקשר של המשפט הבינלאומי, הפרעהמדינה אחת בעניינו של אחר לצורך הגנה על חפים מפשע נתפסת כהתערבות הומניטרית אם קיימת סנקציה של מועצת הביטחון של האו"ם. אבל האם מדינות, הפועל באישור מועצת הביטחון של האו"ם, ממלאות את "החובות" המוצהרות? או שמא דוקטרינה כזו היא בעצם "סוס טרויאני", התעללות בכוח חזק יותר? האם התערבויות כאלה משמשות תירוץ למדינות המפעילות סכסוכים במדינות זרות?
כאשר מדינות, ללא תמיכה פנימיתהתערבויות פוליטיות נטולות דם, שולחות את כוחותיהן המזוינים לשטחי מדינות אחרות, ובמידה רבה הן מקיימות את האינטרסים הלאומיים הצרים שלהן: תפיסת שטחים, השגת יתרון גיאוגרפי, שליטה במשאבים טבעיים יקרים. מנהיגים מנסים לזכות בתמיכה ציבורית, ומתארים את מעשיהם במונחים של מטרות מוסריות גבוהות - כינון שלום, צדק, דמוקרטיה באזור הסכסוך. ראוי לזכור כי מבחינה היסטורית, מסעות רבים אשר הושקו על ידי המעצמות הקולוניאליות האירופיות במאה ה -19 התבססו על שיקולים של ערכים אנושיים אוניברסליים
ברואנדה, ב -1991, כצפוי,ההתערבות הצרפתית בחסות האו"ם תהיה לבצע את המבצע "טורקיז". אולם, בהשתמשה בצו ההומניטארי ככיסוי, המשיכה צרפת לנסות להשפיע על האירועים באזור האגמים הגדולים.
ב -2003, הפלישה והכיבוש של ארה"ב - בריטניה לכיבוש עיראק הוגדרו גם כהתערבות הומניטארית של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר.
אם ניקח בחשבון כי הקלאסיתההתערבויות הן עקרונית מבחינה פוליטית והן כוללות את הטלת כוחן בכוח, הרי שההתערבות ההומניטרית היא אתגר ישיר לעצם ריבונותה.
הציבור בצפון אמריקה ובמערבאירופה, עם כל הדיבורים על חמלה על עמים אחרים, מסכימה בקלות להשתמש בכוח צבאי כדי לסיים, לדעתם, עם אסונות במדינה אחרת, מבלי לחשוב ברצינות על מחיר של "אהדה" כזו במונחים המוסריים, הפוליטיים והכלכליים ?
כיום, ההתערבות ההומניטרית היא ביסודהילד של האו"ם, כמה ארגונים שאינם מסוגלים לעבוד בשלום באזורי סכסוך. קבוצות אלה הן הנלהבות ביותר של המטיפים שלה. הדיפלומט הצרפתי ברנרד קושנר אפילו הפריך את התיאוריה המשפטית של המדען מריו בטטי "על הזכות להתערב".
המונח עצמו יכול לשמש לאחריםערכים. לדוגמה, כמערכת של צעדים כלכליים של מדיניות הפנים: התערבות רכש, התערבות תבואה. בשני המקרים, אלה הן הדרכים שבהן המדינה מנסה להסדיר את מחירי המוצרים החקלאיים (חומרי גלם, מזון, תבואה).
